הכרעת דין בתיק תתע"א 794-06-12

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בניגוד לתקנות 54(א) ו- 23(א)(2) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 יחד עם סעיף 10 (א) בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 2(א) בפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל-1970.

הנאשם צמצם כפירתו לאירוע אליו מתייחסת תקנה 23 (א)(2) - אי ציות לאות שוטר במדים וטען כי עבירה זו לא בוצעה על ידו.

ב"כ הנאשם טען בסיכומיו שתי טענות מרכזיות:

האחת - אין המדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה ובהעדר הוכחת היסוד הנפשי של ידיעת הנאשם כי קיבל הוראה לעצור, לא ניתן לבסס הרשעה כנגדו בעבירה מסוג זה.

השנייה - עובדתית השוטר לא סימן לרכב בצורה ברורה כי עליו לעצור ובהעדר סימון ברור לא מתקיימת חובה של הנהג לעצור.

אדון בשתי טענות ההגנה על רקע המצב המשפטי הנתון ועל רקע העדויות  והראיות שהציגו הצדדים לתיק:

שאלת הגדרת תקנה 23 (א) (2) כעבירת "אחריות קפידה) -

בית המשפט העליון ברע"פ 2929/04 קבע בהרכב של שלושה שופטים:

"לעניין עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, יש הצדקה, לדעתי, לראותן כקבוצה אחת, ואם אין כוונה אחרת - יש לראותן כעבירות של "אחריות קפידה".

 המדובר בהלכה חד משמעית לפיה בהיעדר כוונה אחרת המצוינת בחוק או בפסיקה מחייבת, יש לראות את עבירות התעבורה כקבוצה אחת שכולה (למעט חריגים מפורשים) תוגדר כעבירות "אחריות קפידה".

לא הוצגה ע" ההגנה כל פסיקה או חקיקה רלוונטית המחריגה את תקנה 23(א)(2) מקבוצה זו ולכן בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון המדובר לכאורה בעבירה מסוג "אחריות קפידה".

אלא שחיפוש מוקפד בהחלטות בית המשפט העליון ביחס לעבירה זו, העלו את הפסיקה הבאה:

בע"פ 77/61 משה צורבל נגד היועמ"ש החליט בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"אדם שאינו מציית להוראות השוטר, בין אם ראה את האות ובין אם ע"י רשלנותו לא ראה אותו, עובר על התקנה הנ"ל."

"התעלמות רשלנית מן השוטר ומן האות שנתן כמוה כהתעלמות זדונית או מכוונת לעניין החוק הנ"ל"

המדובר בהחלטה אשר ניתנה ע"י שלושה שופטים של בית המשפט העליון בראשות הנשיא אגרנט והיא מהווה הלכה עד לימים אלו.

בית המשפט העליון מבסס מצב של רשלנות מצד הנהג ככזה שדי בו לצורך הרשעה.

מאחר ורשלנות היא סוג של יסוד נפשי, ומאחר ובית המשפט העליון מתייחס ליסוד נפשי של רשלנות בעבירה זו כבסיס להרשעה, הרי  שניתן לטעון על בסיס אמירה זו כי בית המשפט העליון החריג את תקנה 23(א)(2) באופן בו לצורך ההרשעה בעבירה זו תידרש המדינה להוכיח לפחות רשלנות מצד הנאשם.

אשר על כן, אני מקבל את עמדת ההגנה וקובע כי על המדינה להראות כי נהג מן הישוב בנעלי הנאשם אמור היה לראות  ולהבין כי סימון השוטר מכוון אליו וכפועל יוצא מכך אמור היה לעצור.